דבר העורכת - פרופ' שפרה שגיא

בימים אלו – עם סיומה של שנה רבת תהפוכות – נראה לי כי זו העת לערוך בדק בית וחשבון נפש באשר למצב החברתי-חינוכי שבו אנו נמצאים. לצערי, בדיקה כזו מביאה אותנו להכרה כי ילדים רבים מדי בישראל מרגישים "אחרים" בתחושת השייכות שלהם ובזהותם.

 
דו"ח רדאר, שבוחן לכידות חברתית לאורך 25 שנה ב-34 מדינות האיחוד האירופי וה-OECD, דירג את רמת הלכידות החברתית בישראל כאחת הנמוכות בעולם (2013Cohesion Radar Report, ). בקטגוריה של ההזדהות הלאומית ישראל אמנם נמצאת בקבוצת המדינות שקיבלו את הדירוג הגבוה ביותר מקרב המדינות שנמדדו, אך הלכידות החברתית נמדדת על ידי אינדיקטורים משמעותיים נוספים – חוסר קבלה קיצוני של "האחר", חוסר אמון במוסדות פוליטיים וחברתיים, אי-קבלה של כללי התנהגות בסיסיים בחברה וחוסר עניין במעורבות אזרחית וחברתית. בכל האינדיקטורים האלו ישראל נמצאה באחד המקומות הנמוכים בעולם המערבי. מעבר לכך, אנו עדים להתגברותן של תופעות, כמו: התפשטות הגזענות בקרב הנוער הישראלי (האגודה לזכויות האזרח, 2012), התפתחות של דעות קדומות וסטראוטיפים שליליים בקרב ילדים כבר בגיל הגן (Bar-Tal, 2013), התערערות האמונה ביסודות הדמוקרטיה בקרב הנוער (הרמן, אטמור, הלר ולובל, 2013) ושלילת לגיטימיות הנרטיבים של קבוצות אחרות בחברה הישראלית (שגיא, בדפוס).
 
בשל ממצאים מדאיגים אלו, אין ספק כי יש צורך בשיפור ובקידום מערכת החינוך בתחום של החינוך לדמוקרטיה, לחיים משותפים בין קבוצות שונות בחברה הישראלית (יהודים וערבים, חילונים, דתיים וחרדים) ולקבלת ה"אחר" באשר הוא (ילדים בעלי צרכים מיוחדים, למשל). המחקר האקדמי עשיר כיום בידע המאפשר להתוות דרכי פעולה, ואכן אלו מיושמות במקומות רבים בעולם. אולם ידע בלבד איננו מספיק. החינוך בנושאים אלו מייחל לחזון עדכני ולקביעת מדיניות ממלכתית בהובלה של משרד החינוך הישראלי. החזון צריך להיבנות לאורם של העקרונות הדמוקרטיים הבסיסיים של פלורליזם, סובלנות וזכויות האדם, שביטוים המוחשי הוא, בין היתר, הכרת ה"אחר" וקבלתו, הכרת התרבות, ההיסטוריה והשפה של קבוצות "אחרות" ופתרון קונפליקטים בדרכים לא אלימות.
 
לאחרונה התבשרנו כי נושא זה הוא אחד מהנושאים המרכזיים לקידום של משרד החינוך. התכנית "האחר הוא אני" נבחרה, לדברי שר החינוך, כדי להתמודד עם פיצול, פילוג, הדרה, שנאת ה"אחר" ודמוניזציה של הקהילה השכנה. ועוד אמר השר, כי היעד הראשי והמרכזי שבכוונת השר להוביל בכהונתו הוא "צמצום הפערים החברתיים ויצירת סולידריות בין חלקי החברה [...] לא ייתכן שלאחר 65 שנות קיומה של מדינת ישראל נשלים עם העובדה שעדיין ישנו מספר רב של ילדים שנגזר עליו עתיד ללא השכלה וללא מקצוע [...] יש לאפשר למגזר הערבי לחיות את חייהם ממקום של חוזקה ולא של חולשה [...] זה עניין מוסרי, אנושי, הומני ויחס לאדם באשר הוא אדם".[1]
 
הרשו לי לברך כאן את השר ואת שותפיו במערכת החינוך על היזמה. כולי תקווה כי מסרים שוויוניים ופלורליסטיים אלו אכן יועברו בכל בית ספר ובכל גן ילדים, כמו גם בקהילות הסובבות אותן. כעורכת "מפגש" אשמח להקדיש אחת מהחוברות שלנו להערכה מחקרית של מיזמים חינוכיים וחברתיים המקדמים ערכים משמעותיים אלו בחברה הישראלית.
 
ומה בעתיד? החוברת הבאה תהיה חוברת ייחודית שתעסוק בילדים ובני נוער עם לקויות למידה ולקויות קשב, בעריכת פרופ' מלכה מרגלית, דיקנית בית הספר למדעי ההתנהגות במרכז האקדמי פרס ופרופ' אמריטוס מאוניברסיטת תל אביב.
 
החוברת שלפנינו היא אקלקטית ועוסקת בנושאים המאפיינים קבוצות נרחבות בקרב הנוער הישראלי. שניים מהמאמרים עוסקים בהפרעות אכילה – תופעה שהולכת ומתרחבת בחברה המערבית וכאן, בישראל. מאמרה של ברכה כץ מתאר מחקר שבחן את שכיחות בני הנוער שנמצאים בסיכון לפתח הפרעות אכילה ואת אפיוניה החברתיים והפיזיים של הקבוצה המצויה בסיכון. מאמרן של יעל לצר, זוהר ספיבק ואורנה צ'ישינסקי עוסק אף הוא בזיהוי קבוצות בסיכון, במקרה זה בקרב מדגם של נערות, תוך שימוש במושג הסלוטוגני של תחושת הקוהרנטיות.
 
קבוצה ייחודית אחרת נבדקה על ידי יעל וילצ'יק-אביעד, השואלת במאמרה, האם הפנימייה החינוכית מהווה עבור המתבגרים השוהים בה "בית גידול", שנתפס כמקום המעודד את זהות האני ומפתח העשרה, טיפוח וקידום, או שמא היא בית מחסה בלבד. כתלמידת פנימייה בעברי הרחוק שמחתי לקרוא את ממצאי המחקר המשמעותיים.
 
"ילדי הפייסבוק" כבר אינם קבוצה ייחודית, אלא תופעה נרחבת מאוד בקרב ילדים ובני נוער. מירן בוניאל-נסים ומיכל דולב-כהן בחנו את תפיסת השימוש בפייסבוק בקרב ילדים מתחת לגיל 13 ומתארות במאמרן את השלכות המרחב החברתי המקוון על חייהם.
 
ולבסוף, אלווין לנדר וורד סלונים-נבו מתארים במאמר מעניין ומקיף את הריאיון המוטיבציוני ככלי עזר לאנשי טיפול בתחומים שונים: בריאות, רווחה, חינוך, עבריינות והתמכרויות.
 
שלוש סקירות ספרים בחוברת זו: אמיתי המנחם סקר את הספר, "ליצור מחקר – לחקור יצירה: שימוש בדימויים במחקר חברתי בישראל", בעריכת אפרת הוס, לאה קסן ועינת שגב. דורית אמיר סקרה את ספרה של עדנה ניסימוב נחום, "כל צבעי הנפש – טיפול באומנות בילדים המתנהגים בתוקפנות". ורד סלונים-נבו כתבה על "עבודה סוציאלית בישראל", שערכו מאיר חובב, אלי לונטל ויוסי קטן.
אתם, הקוראים והקוראות של "מפגש", מוזמנים להגיב למאמרים המופיעים בחוברת, ואנו נשמח לפרסם חלק מתגובותיכם.
 
בברכה,
פרופ' שפרה שגיא
 
מקורות
האגודה לזכויות האזרח (2012). דו"ח מצב זכויות האדם לשנת 2012. תל אביב: האגודה לזכויות אזרח.
הרמן, ת', אטמור, נ' הלר, א' ולובל, י' (2013). מדד הדמוקרטיה הישראלית. הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה.
שגיא ש' (בדפוס). מיומנה של חוקרת סכסוכים בחדר המוגן. כתב העת הישראלי ליישוב סכסוכים. זמיו באתרhttp://www.biu.ac.il/interdis/pconfl/Journal.html
Bar Tal, D. (2013). Intractable conflicts: Socio-psychological foundations and dynamics. Cambridge: Cambridge University Press.
Cohesion Radar Report (2013). An international comparison of social cohesion. Available at www.social-cohesion.net


[1] מתוך דברי שר החינוך בהצגת תכנית העבודה למשרדו לשנה"ל תשע"ד.