יחסי אובייקט ודפוסי התקשרות אצל מכורים לחומרים פסיכואקטיביים: השלכות על התמדה ונשירה מטיפול – תמי קידר ומאיר טייכמן

מטרת המחקר הנוכחי לבדוק מהם הגורמים התורמים להישארותם של מתמכרים הפונים או המופנים לטיפול במסגרת הטיפולית. המחקר מתמקד במשתנים שמשקפים את אופי יחסי האובייקט של הפרט, את תפקוד ה"אני" ואת דפוסי ההתקשרות שלו. גורמים רבים תורמים להתפתחותה של ההתמכרות – גורמים גנטיים, חברתיים ותרבותיים, התנהגותיים ואישיותיים. הנחת המחקר היא, כי בין המכורים יש קבוצה שמקור התמכרותה בליקוי ביחסי האובייקט, וכי יכולתם של מכורים בעלי ליקוי חמור ביחסי אובייקט להסתגל למערכת הטיפולית תימצא נמוכה בהשוואה לאותם מכורים שהתמכרותם אינה ביטוי לכשל בולט ביחסי אובייקט. כל זאת, בהתייחסות למשאבים אישיים, כגון קוהרנטיות ושליטה עצמית ולמשאבים משפחתיים, כמו לכידות. הנבדקים היו 86 גברים מכורים לסמים, שהתקבלו במהלך פרק זמן נתון לטיפול בקהילות טיפוליות, ביחידות עירוניות לטיפול בנפגעי סמים וביחידה אשפוזית לגמילה מסמים. טווח הגילים נע בין 18--54 שנה. מטופלים שאובחנו כסובלים ממחלת נפש נוסף על ההתמכרות (תחלואה נפשית כפולה), לא נכללו בקבוצת המחקר. המחקר היה מחקר אורך, וכל נבדק שימש ביקורת לעצמו, עם כניסתו למסגרת הטיפולית וכעבור שישה חודשים. המשתנה התלוי העיקרי במחקר זה הוא הישרדות במסגרת הטיפולית. נוסף על הפרטים האישיים, נבדקו המשתנים הבאים: יחסי אובייקט, דפוס התקשרות, שליטה עצמית, תחושת קוהרנטיות, לכידות משפחתית ושימוש בסמים. ההשערה המרכזית של המחקר, כי יחסי האובייקט של השורדים יהיו תקינים יותר מאלו של הנושרים, לא אוששה. הממצא העיקרי במחקר מצביע על תרומת קשרי הגומלין (מתאמים קנוניים) בין המשתנים העצמאיים – יחסי אובייקט, דפוס התקשרות, בוחן מציאות, שליטה עצמית, תחושת קוהרנטיות ולכידות משפחתית, לבין ההישרדות או הנשירה. הבדל מובהק נמצא בין קבוצת השורדים לבין קבוצת הנושרים במכלול קשרי הגומלין שבין המשתנים: רמת קשרי הגומלין בין המשתנים שנמצאה בקרב השורדים גבוהה מזו שנמצאה בקרב הנושרים. ממצא זה מורה כי כאשר אישיותו של האדם המתמכר מאורגנת יותר, הוא נוטה להישאר במסגרת הטיפולית, ועובדה זו מעלה את סיכוייו להפיק תועלת רבה יותר מהטיפול.

מילות מפתח: התמכרויות, טיפול, נשירה מטיפול, אישיות.