כיצד הורים יהודים וערבים תפסו את העמידות הנפשית של ילדיהם במלחמת לבנון השנייה – מולי להד, מירי שחם ויהודה שחם

מחקר זה נערך בישראל בשני מועדים: חודש אחד אחרי מלחמת לבנון השנייה, שהתרחשה ביולי– אוגוסט 2006, ועשרה חודשים אחריה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל קהילות ערביות-ישראליות נחשפו להפגזות מצד ארגון טרור ערבי. המחקר בדק את השפעת המלחמה על מדגמים מייצגים של שתי האוכלוסיות העיקריות באזור – היהודים והערבים – והתמקד בתפיסות ההורים באשר לעמידות הנפשית של ילדיהם.

מטרות המחקר היו לבחון האם היה הבדל ברמת החשיפה לאיום של הילדים הערבים והיהודים מבחינת השהות באזור המופגז, לבחון את תפיסות ההורים בנוגע לתגובות הלחץ של הילדים ומשאבי ההתמודדות שלהם ולבדוק את ההעדפות של ההורים באשר לפינוי הילדים במצב דומה של מלחמה בעתיד.
 
המחקר נערך באמצעות ראיונות טלפוניים, שהתבצעו על סמך שאלון מובנה. אוכלוסיית המחקר כללה את כל האוכלוסייה הבוגרת שגרה ביישובים המופגזים באזור הצפון (קו עכו--טבריה וצפונה), וממנה הוצאו שני מדגמים מייצגים: האחד -- חודש אחרי המלחמה, כלל 299 מבוגרים -- 170 יהודים ו-129 ערבים, והשני -- עשרה חודשים אחרי המלחמה, כלל 368 מבוגרים – 211 יהודים ו-157 ערבים.
 
כלי המחקר היה שאלון מובנה, שכלל את המדדים של חשיפה לאיום, שאלון תגובות פוסט-טראומהPDS  (1997Cashman, Jaycox & Perry,  Foa,), משאבי התמודדות ותמיכת הורים בילדיהם על פי מודל החוסן הרב-ממדי BASIC PH (להד, 1993) ושאלון העדפות לעתיד של ההורים (Shacham & Lahad, 2004).
 
ממצאי המחקר מורים כי יש הבדל משמעותי בין יהודים לערבים בנושא של שהות באזור המופגז ופינוי: רק 23% מהילדים היהודים ביישובים המופגזים נשארו כל תקופת המלחמה עם כל המשפחה באזור המופגז ואילו 51% פונו. לעומתם, 79% מהילדים הערבים נשארו כל תקופת המלחמה עם כל המשפחה באזור המופגז ורק 4% פונו, כך שהחשיפה שלהם לאיום הייתה גבוהה יותר.
 
בהשוואה לילדים היהודים, אחוז גבוה יותר של הילדים הערבים סבלו מתסמינים של תגובות דחק פוסט-טראומטית ברמה גבוהה עד חריפה גם חודש אחרי המלחמה וגם עשרה חודשים אחריה. לא הייתה דעיכה משמעותית של תגובות הדחק של הילדים עשרה חודשים אחרי המלחמה.
המשאבים שההורים ייחסו לילדיהם בהתמודדות עם המלחמה במידה הרבה ביותר היו המשאב השכלי --C , תמיכה משפחתית וחברתית -- S והמשאב הגופני -- PH
 
במחקר נמצא הבדל מהותי בין היהודים לבין הערבים בנושא פינוי. יהודים הביעו נכונות רבה יותר להתפנות עם כל בני המשפחה, ואילו ערבים העדיפו להישאר עם משפחותיהם בקהילותיהם. רוב מוחלט של ההורים -- גם היהודים וגם הערבים -- לא היו מעוניינים בפינוי ילדים בלבד במצב של הפגזת יישוב המגורים בעתיד.
 
מסקנות המחקר: העובדה שהתסמינים היו חריפים כל כך חודש אחרי המלחמה ועשרה חודשים אחריה, מחייבת פעולה חברתית וטיפולית נרחבת כדי לסייע לילדים. אנו ממליצים למקבלי ההחלטות להשקיע בפיתוחם של מרכזי החוסן שהוקמו בגליל בעקבות מלחמת לבנון השנייה ולחקור את פעילותם ואת השפעתם במישור הקהילתי. בנוגע לאוכלוסייה הערבית בצפון, יש צורך בפיתוח מערך טיפולי פסיכו-סוציאלי ייחודי עבורם (תחום הלוקה בחסר עצום), מערך שייקח בחשבון היבטים של אמונה ותרבות, וזאת על מנת לחזק את החוסן ואת כוחות ההתמודדות של ההורים ושל ילדיהם.
 
מילות מפתח: חשיפה לאיום, פינוי, תגובות דחק, טראומה, מודל החוסן הרב-ממדי,העדפות לעתיד