משאבים פסיכולוגיים והאשמת הקרבן בתקיפה מינית – מיכל עינב

האשמת הקרבן במקרים של תקיפה מינית גובה מחירים אישיים וחברתיים כבדים. ממצאים מחקריים מעידים כי בניסיון להגן על משאביהם הנפשיים, אנשים מאשימים קרבנות חפים מפשע. מטרת המחקר הייתה לבחון אם צמצום משאבים נפשיים יגביר את הנטייה להאשמה, ואילו תגבור המשאבים -- יפחיתה. שני ניסויים בחנו השערה זו. בניסוי א, תופעל משאב תמיכה חברתית; זאת באמצעות מטלת דמיון מודרך, שבמסגרתה נבדקים העלו זיכרונות על אינטראקצייה חברתית שלילית, ניטרלית או חיובית. לאחר מכן, הנבדקים צפו בסצנת התקיפה המינית מהסרט "הנאשמים" והתבקשו לדרג את מידת אשמת הקרבן. בניסוי נמצא כי הנבדקים בקבוצה שמשאביה צומצמו, כלומר זו שחוותה אינטראקצייה שלילית, האשימו את הקרבן יותר מהנבדקים האחרים. ניסוי ב חזר על שיטת המחקר של ניסוי א, הפעם תוך תפעול משאב הערך העצמי. בניסוי זה, שבו הושפע הערך העצמי על ידי מניפולציות, האשמת הקרבן הייתה נמוכה ביותר בקרב הנבדקים שערכם העצמי הועלה וגבוהה ביותר בקרב אלו שערכם העצמי הופחת. ניסויים אלו תמכו בהשערה שמידת זמינותם של משאבים פסיכולוגיים משפיעה על הנטייה להאשמת הקרבן, נטייה שבתנאים אחרים הוכיחה עמידות בפני שינויים. המאמר דן בהשלכות הקליניות של ממצאים אלו.
מילות מפתח: תקיפה מינית, האשמת הקרבן, משאבים פסיכולוגיים, תמיכה חברתית, ערך עצמי