בסוף שנת 1989 התקבל בכנסת תיקון לחוק העונשין, אשר הכליל בחוק קבוצת סעיפים המכונים "החוק למניעת התעללות בקטינים ובחסרי ישע". החידוש העיקרי בחוק הוא בסעיף הקובע את חובת הדיווח על התעללות בקטינים. החוק הביא להגברת המודעות כלפי פגיעה בקטינים והגדיל את מספר המקרים המדווחים.
הסעיף קובע כי כל אדם אשר יש לו יסוד סביר לחשוב כי אחראי על הקטין ביצע בו עבירה – עבירת מין, התעללות, הזנחה או תקיפה שגרמה חבלה – חייב לדווח על כך לעובד סוציאלי לחוק הנוער או למשטרה. בצד החובה, מוטל עונש של 3 חודשי מאסר למפר אותה. עונש מוחמר קבוע בחוק גם לאנשי מקצוע שבאים במגע עם ילדים (כמו: מורים, רופאים, פסיכולוגים ועוד…), זאת, כדי לעודד חשיפה בקרב מי שיש סיכוי גבוה שיבחינו בסימני ההתעללות בו. עונש מוחמר קבוע גם לאחראי על קטין (אחראי שלא ביצע את העבירה). במסגרות חינוך – קיימת חובת דיווח גם ביחס לפגיעה בקטין שלא על ידי האחראי (לדוגמה: פגיעה על ידי קטין אחר). חובת הדיווח לא חלה על קטינים.
חשוב להדגיש, כי המדווח אינו נדרש להוכיח התעללות או לדעת עליה בוודאות. הדיווח הוא בעקבות חשד, ומהווה בקשה לבדיקה מקצועית. כל מי שמדווח בתום לב מוגן חוקית מכל תביעה פלילית או אזרחית נגדו.
חובת הדיווח איננה רק חובה חוקית, אלא גם חובה מצפונית ומוסרית, ופעמים רבות זו הדרך היחידה לשבור את קשר השתיקה ולהציל את הילד מהמשך פגיעה.
חשוב כי הדיווח לא יהיה אנונימי, אולם הדבר אפשרי. דיווח אנונימי עלול לפגוע באיכות הטיפול בפנייה, במקרים בהם ההורה מכחיש והילד אינו מספר דבר בחקירת הילדים, אם אין עוד מישהו שיכול לספר מה ראה או מה שמע, ייסתם הגולל על בדיקת המקרה והפגיעה עלולה להמשיך.
מה קורה לאחר הדיווח?
אם הדיווח נעשה לפקידת הסעד – על פקידת הסעד לבדוק את החשדות. בהתאם לתוצאות הבדיקה היא נותנת את המלצתה למשטרה אם לפעול במישור הפלילי בעקבות הדיווח או להימנע מפעולה ולהשאיר את הטיפול בידי רשויות הרווחה. במקרים מסוימים ולפי שיקול דעתה של פקידת הסעד, היא יכולה גם לפנות לוועדה שתפטור אותה מחובתה ליידע את המשטרה (ועדות פטור מחובת הדיווח). אם הדיווח נעשה ישירות למשטרה ולא לפקידת הסעד, המשטרה מיידעת את פקידת הסעד וממתינה לבדיקתה ולהמלצתה. (המשטרה ורשויות הסעד פועלים באפיקם שונים: המשטרה פועלת במישור ההעמדה לדין של הפוגעים, ורשויות הסעד במישור ההגנה על הקטין).
במקרים בהם ההורה לא משתף פעולה – פקידת הסעד מוסמכת מכוח חוק הנוער (טיפול והשגחה) לפנות לבית המשפט לנוער, שיכריז על הקטין כנזקק ושיורה על דרכי טיפול בקטין (כמו: להורות לו להגיע לבית הספר, להעמיד את הקטין בהשגחת פקידת הסעד, ובמקרים קיצוניים אף להוציא את הקטין ממשמורת הוריו). החלטת בית המשפט מחייבת את ההורים.
חוק חובת הדיווח[4]
סעיף 368 ד לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, שנוסף לחוק בתיקון בשנת 1990, מסדיר את חובת הדיווח לרשויות החוק בנושא עבירות שנעברו בילדים ובני נוער על-ידי האחראי להם (בהם בני משפחה שאינם קטינים), בן משפחה שלהם מתחת לגיל 18 או במוסד חינוכי. חובת הדיווח אינה חלה על קטין. יש להדגיש כי סעיף זה איננו מסדיר את חובת הדיווח או את הקשר בין עובדים סוציאליים לחוק הנוער (פקידי סעד) למשטרה במקרים שבהם יש חשש לעבירות שנעברו בילדים ובני נוער שלא על-ידי האחראי להם.
לפי סעיף זה, אם לאדם היה יסוד סביר לחשוב כי לאחרונה נעברה עבירה בקטין על-ידי האחראי עליו או בן משפחה שטרם מלאו לו 18, חובה עליו לדווח על כך בהקדם האפשרי לעובד סוציאלי לחוק הנוער או למשטרה. דינו של העובר על הוראה זו שלושה חודשי מאסר.
חובת דיווח מחמירה יותר מוטלת על אנשי מקצוע – רופא, אחות, עובד חינוך, עובד סוציאלי, עובד שירותי הרווחה, שוטר, פסיכולוג, קרימינולוג, מטפל פארה-רפואי, מנהל או איש צוות במוסד שבו שוהים קטינים. חובת הדיווח של אנשי מקצוע גוברת על החיסיון המקצועי שהם מחויבים לו, אינה מוגבלת בזמן, ועל העובר עליה יוטל עונש של עד שישה חודשי מאסר. כמו כן מוטלת חובת דיווח מחמירה על אחראי לקטין.
דיווח על חשד לפגיעה מינית במערכת החינוך
על פי חוזר מנכ"ל משרד החינוך, כאשר יש יסוד סביר לחשוב שנעברה עבירה בקטין ששוהה במוסד חינוכי (עבירת מין, עבירה של תקיפה תוך גרימת חבלה או התעללות) חובה על מנהל המוסד או איש הצוות לדווח למשטרה או לעובד סוציאלי לחוק הנוער. כאשר עובד סוציאלי לחוק הנוער מקבל דיווח לפי סעיף זה, עליו להעביר אותו למשטרה בצירוף המלצה לפעול או להימנע מלפעול בנוגע לדיווח. עובד סוציאלי לחוק הנוער יכול להימנע מלמסור דיווח למשטרה רק באישור וועדה מחוזית שיושבים בה נציגי פרקליטות המחוז, המשטרה ועובד סוציאלי לחוק הנוער מחוזי (ועדות פטור מחובת הדיווח). כאשר המשטרה מקבלת מידע לפי סעיף זה עליה להעביר אותו לעובד סוציאלי לחוק הנוער ולפעול בהתייעצות עמו, אלא אם כן נדרשת פעולה מיידית שאינה סובלת דיחוי. גם במקרה זה עליה לדווח לעובד סוציאלי לחוק הנוער ולהתייעץ עמו לאחר מכן.
חובת הדיווח לרשויות החוק (חלה על כל אדם, במערכת החינוך ומחוצה לה) אינה מוגבלת בזמן מבחינת מועד העבירה.
לפי החוזר על איש המקצוע יש לנקוט בפעולות הבאות:
• לפנות להתייעצות עם היועץ החינוכי של בית הספר או עם פסיכולוג חינוכי כדי להחליט/לקבוע את דרכי הדיווח. לאחר מכן, הללו יעמדו בקשר עם עו"ס לחוק הנוער לצורך קבלת מידע על המשך הטיפול.
• על אנשי מקצוע ליידע את ההורים על ההחלטה או להחליט במקרים מסוימים על הימנעות מליידע אותם.
• לדווח לעובד סוציאלי לחוק הנוער (בעדיפות ראשונה) או למשטרה. במקרי חירום או כאשר נדרשת תגובה מהירה יש ליידע את המשטרה ואת העו"ס לחוק הנוער במקביל.
• על בית הספר להימנע מלחקור את התלמיד.
חובת הדיווח המוטלת על אנשי מקצוע גוברת על חובת החיסיון המקצועי המוטלת עליהם.
חשוב לדעת:
• דיווח על התעללות בילד אינו הטלת אשמה אלא בקשה לחקירה ולבדיקה.
• כל חברי סגל המוסד החינוכי חייבים על-פי החוק לדווח על כל מקרה של חשד, גילוי או אבחנה של התעללות בילד.
• אנשי סגל המוסד החינוכי, הפועלים מתוך כוונה טובה, מוגנים על-ידי החוק במקרים של הגשת תביעה פלילית או אזרחית נגדם.
• חובת ההוכחה כי ההתעללות אכן התרחשה אינה מוטלת על המדווחים. זהו תפקידם של עובד סוציאלי לחוק הנוער או של המשטרה אשר יחקרו את המקרים.
• יש לדווח אך ורק לגורמים האחראים על המוסד (הנהלה, פיקוח) ולפקיד הסעד, תוך שמירה על אתיקה מקצועית נאותה.
• חובת הדיווח אינה פוטרת את צוות המוסד החינוכי מהמשך המעקב, התמיכה והעזרה לילד ולמשפחתו.
• כאשר קיים חשד כי הילד נפל קרבן לאחד מבני המשפחה, אין ליצור קשר עם ההורים. יש בכך כדי לסכן את הילד.
• על הגננת לדווח למפקחת ולפנות מיד לפקיד הסעד במחלקה לשירותים חברתיים ברשות המקומית שבה נמצא הגן או למשטרה.
• על מחנכים לדווח למנהל המוסד החינוכי או למפקח על כל המקרים שבהם קיים חשד להתעללות.
• על המנהל להיוועץ בעובד בריאות הנפש, בפסיכולוג או ביועץ של המוסד החינוכי כדי להחליט אם אכן התרחשה התעללות והאם יש לדווח לפקיד הסעד או למשטרה.
לסיכום
האיתור והדיווח, עם כל חשיבותם, הם רק צעד ראשון, הכרחי, אך לא מספיק לטיפול בילד. ילדים שנמצא כי אכן היו קורבן לפגיעה ולהתעללות, זקוקים לטיפול והתייחסות. לפעמים מדובר בטיפול קצר מועד, ולעיתים בטיפול מתמשך. לעיתים יש להתמקד בבעיה ולעיתים להתמקד באישיות. לפעמים הטיפול פרטני ולפעמים הטיפול קבוצתי. לפעמים יש צורך בטיפול כוללני במשפחה כולה, בצד הטיפול הנפרד, החיוני והחשוב בילד הקורבן. יש חשיבות רבה לטיפול, גם בפוגעים עצמם, בנוסף להליכים הפליליים נגדם.
חוקים נוספים שמהותם הגנה על קטינים
• חוק הנוער (טיפול והשגחה) התש"ך, 1960: החוק נועד להגן על קטינים מלידה ועד גיל 18, המצויים במצבי סיכון גבוה לחייהם: לבריאותם הפיזית ולבריאותם הנפשית. ההגנה נדרשת כאשר ההורים או האחראים על הילד אינם מסוגלים לטפל בו או מסכנים אותו. החוק מורה לשירותי הרווחה בכלל ולעו"ס לפי חוק הנוער טיפול והשגחה (פקידי הסעד) בפרט, להתערב ולפעול להגנתו של קטין הנקלע למצב של סכנה. על ביצוע הוראות החוק מופקד עו"ס לפי חוק הנוער (פקיד הסעד) .
• החוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו- 1955: חקירת ילדים עד גיל 14 המעורבים בעבירות מין (כקורבנות, עדים או חשודים) וכן קורבנות לאלימות הוריהם (חבלה חמורה, חבלה של ממש, הזנחה והתעללות) וכן חקירת ילדים עד גיל 14 המעורבים בעבירות נגד הגוף. על ביצוע הוראות החוק מופקדים חוקרי ילדים (ראה בהמשך- חוקרי ילדים).
• חוק העונשין, תשל"ז 1977 (תיקון- תש"נ, 1989) סימן ו'1: פגיעה בקטינים ובחסרי ישע : התיקון לחוק דן בחובת הדיווח על פגיעה בקטין על ידי אחראי. משמעותו היא, כי כל אזרח ואיש מקצוע חייב לדווח לעו"ס לפי חוק הנוער (עובד סוציאלי לחוק הנוער) או למשטרה על פגיעה בקטין על ידי האחראי עליו (הורים, אחים בוגרים, דודים, סבים ואנשי מקצוע אחראים במסגרות חינוך וטיפול).
• חוק הסעד (סדרי דין בענייני קטינים, חולי נפש ונעדרים), תשט"ו- 1955: חוק זה מקנה סמכויות לפקיד הסעד (בהרשאת בית המשפט), להיכנס לכל מקום ולחקור כל אדם הנוגע לקטין ולהגיש תסקיר בעניינו של הקטין לבית המשפט.
• חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות – התשכ"ב-1962: לפי חוק זה ילדים מתחת לגיל 18 ואנשים מבוגרים יותר שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם, אינם נחשבים כמי שמותר להם להיות חלק מפעולה משפטית. ("פעולות משפטיות" פירושן פעולות אשר גורמות לשינוי במצב משפטי). לפי חוק זה שני ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים ומחויבים וזכאים מתוך הסכמה לדאוג לצרכיהם, גם כאשר הילד גדל אצל הורה אחד (ההורה המשמורן) אין הדבר מפחית מחובותיו ומזכויותיו של ההורה השני (שאינו משמורן) (הכוללים, בין השאר, את לימודיהם ואת חינוכם), הממשיך להיות האפוטרופוס הטבעי של הילד, למעט במקרה של החלטה של בית-משפט או בית-דין או הסכם גירושין חתום המורים אחרת.
• חוק הנוער ( שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א – 1971: לטיפול בנערים עוברי חוק. חוק הנוער הוא חוק מרכזי, כמעט יחיד, העוסק בנוער עובר חוק. החוק מבחין בין קטינים לבגירים ומבסס את השונות הקיימת ביניהם – ביחס האחר הנדרש והמצופה – בכל הנוגע לקטינים עוברי חוק בהליך הפלילי. יחס שונה זה מבטא את העובדה כי בבסיסו של חוק הנוער, עומד עקרון השיקום. החוק מסדיר את הפעילות המשולבת של שלוש מערכות: מערכת בתי המשפט, המשטרה ושירותי אכיפת חוק שירות המבחן לנוער.
[4] מתוך אתר המועצה לשלום הילד. ראו הרחבה גם בתוך: הכנסת, מרכז המחקר, טיפול הרשויות בדיווחים על עבירות מין כנגד ילדים ובני נוער, כתבה אתי וייסבלאי, 15 באוגוסט 2010.
